האם ההשקעה הפאסיבית היא "טייס עיוור"? הגיע הזמן להפריך את המיתוס

הטענה נשמעת מפחידה ואינטואיטיבית: "ככל שהשקעות פאסיביות גדלות, השוק הופך לפחות יעיל ולמנותק מהמציאות". זה נשמע הגיוני – אם כולם פשוט קונים מדד, מי בודק את החברות? אבל כשמסתכלים על הנתונים, מגלים שהשוק הרבה יותר חכם ממה שנדמה לנו.

1. מי באמת מחזיק את ההגה?

טעות נפוצה היא לחשוב שהמחיר נקבע לפי מי שמחזיק במניות. במציאות, המחיר נקבע לפי מי שסוחר בהן. משקיעים פאסיביים כמעט ולא סוחרים; הם קונים ומחזיקים. המשקיעים האקטיביים הם אלו שמבצעים את רוב העסקאות בשוק.

כלומר: גם אם הפאסיביים מחזיקים חלק גדל מהשוק, האקטיביים הם אלו שממשיכים לשלוט בתמחור וביעילות שלו. אנחנו רחוקים מאוד מהנקודה התיאורטית (באזור ה-80% פאסיבי) שבה יעילות השוק עלולה להיפגע.

2. פרדוקס היעילות

אם השוק באמת היה הופך ל"לא יעיל" בגלל הפאסיביות, היינו מצפים לראות יותר מנהלי קרנות אקטיביים שמצליחים לנצח את המדד בקלות (כי הרי יש "עיוותים" לנצל).

בפועל? כ-90% מהקרנות האקטיביות ממשיכות להפסיד ל-S&P 500 לאורך זמן. אין שום עדות לכך שהשוק הפך ל"קל לניצחון". הוא נותר קשוח ויעיל כשהיה.

3. מנגנון הכלים השלובים

השוק הוא מערכת שמתאזנת מעצמה. גם אם נניח תרחיש שבו הפאסיביות גדלה מאוד ונוצרים עיוותי מחיר, כאן בדיוק נכנס מנגנון האיזון:

4. הבלם הפנימי של ה-S&P 500

חשוב לזכור שהמדד עצמו אינו "עיוור". כדי להיכנס ל-S&P 500, חברה לא צריכה רק להיות גדולה, אלא גם רווחית (לפחות ארבעה רבעונים רצופים). זהו מנגנון סינון שמבוסס על דוחות כספיים ריאליים, ולא על גחמות של משקיעים. זהו הבלם שמוודא שהמדד נשען על כלכלה אמיתית.